on the way on the train i met a brazilian girl and while passing the border from Bolivia,
on a place called Curumba i registered a trip to the Pantanal.
this is a tropical area with a lot of animals to see there.
the pass from Bolivia to brazil was a total culture shock for me.when i was got used
to an old Indian ladies sights that sell toilet paper on the street i sudenly came to a
well developed country with people just like me, with colorfull clothes, short pents, nice girls
without too many unnecesary clothes on.
that was nice and made my moral higher.
<%--
דרום אמריקה המשך:
במשך הנסיעה
ברכבת הכרתי בחורה ברזילאית וכשעברנו את הגבול לברזיל, בישוב שנקרא קורומבה
נרשמתי לטיול בפאנטנאל, איזור טרופי עם הרבה בעלי חיים.
המעבר לברזיל המתקדמת מבוליביה היה כמו הלם תרבות עבורי, לאחר שהתרגלתי לאחר כחודש
שהיה בלה-פס למראות של נשים שמנות מהאנדים עם שמלות צבעוניות שמוכרות בדוכני הרחוב
שוקולדים ונייר טואלט פתאום לראות אנשים כמוני, מערביים חייכנים לבושים בחולצות פרחוניות או צבעוניות,
שהולכים בכפכפים כאילו כל יום זה קרנבל ובחורות יפהפיות שאינן מרבות להתלבש לבוש מיותר - שיפר לי את המצב רוח.
את הרישום לטיול עשיתי אצל מי שנקרא ע"י הישראלים "גוני האינדיאני".
הוא בהחלט "קנה" אותי לקבוצתו ע"י הליכה ברחוב הראשי של העיר הקטנה, שם כולם מכירים
אותו ומסמנים לו את הבוהן למעלה, משמע- הכל בסדר, תרוויח ותעשה חיים.
בדרך דיברנו כמו כל ישראלי על מעבר לארץ הקודש ומייד ע"י השתתפות בתוכנית האקטואליה
המצליחה שהציגה בימים ההם בהנחיית דן שילון.
הוא יוצג כך: "קבלו את מי שידוע כ"גוני האינדיאני מברזיל" והמשכנו לצחוק על זה..
החזות של הבחור עשתה את שלה. גבוה,שרירי, נראה הרפתקן וכובש לבבות כזה. אחד שמשדר שאת\ה
יכול\ה לסמוך עליו מהרגע הראשון.. והוא לא אכזב.
הייתי צריך
לחכות כמה ימים כדי שיתאספו להם אנשים למילוי קבוצה שתשתלם להם ליציאה
מאורגנת וזאת עשיתי עם הרבה הנאה בליווי
ידידתי שזה הרגע הכרתי.
היינו יוצאים למועדוני סמבה בערבים וקניות של פירות טרופיים. למעשה כל השבוע אכלתי
רק מנגו וטונה מקופסאות.
קניתי מלא חולצות קצרות ללבישה בבית מחנויות של ערבים, כן שם בברזיל יש הרבה ערבים.
את הסט גזיה וסיר שהיו לי שלחתי הביתה
עוד בתחילת הטיול כי לא בישלתי הרבה.
עוד מהימים של בוליביה היה
זכור לי שאם אכלנו במסעדה (אגב, אני לא מרבה בפינוק מעין זה)
תמיד לקחנו את השאריות בשקית כדי לתת לאיזו אינדיאנית
מיסכנה
וביתה שהיו יושבות מחוץ לכניסה כדי שתהיה להם אפשרות להשלים ארוחה מהסחוס הנותר סביב
העצמות.
לבסוף,אחרי מספר ימים הגיע המדריך של הקבוצה אלי ל"מלון" שכלל חדר אחד. הוא הפתיע אותנו
באמצא אקט נסיוני של סאדו\מאזו עדין אבל התגברנו על כך בפתיחת הדלת לחרך צנוע.
המלון היה ממוקם על קומת הקרקע עם מקלחת אחת שהיתה משותפת לכל הדיירים וכוללת ברז אחד בלבד של מים קרים,אין מים חמים,
גם לא בחורף, המזל שלא כל כך קר שם והחורף הוא רק יותר גשום. אפשר לבצע מקלחת
של מספר דקות, לעולם לא "תשכח" את עצמך מתרחץ שעות תחת לזרזיף המים הקרירים.
נפרדנו לשלום ונכנסתי לאוטו לטיול בפאנטנאל, היו זוג של מטיילים ישראלים מבוגרים,זוג
צעיר של מטיילים ברזילאים מריו דה גנירו ועוד זוג שאני לא זוכר עד היום מאיפה היו
ואני.
כבר בדרך עשינו עצירה תחת עץ עצום של מנגו. גוני היה רץ יחף על הענפים כדי להפיל את
הפירות על האדמה ואנו היינו אוספים את פירות המתוקים אל הקבינה של הטנדר.
בדרך הטרופית ליד אחד הנחלים המקומיים הנהג עצר את הרכב כי נדלקה לו המנורה המורה על
חום מנוע גבוה. לאחר פתיחת מכסה המנוע התברר שנקרעה לנו הרצועה ברכב, זו שמחברת בין
המנוע, האלטרנטור והמאוורר הראשי.
כתוצאה מכך הרדיאטור לא התקרר והמים ממנו פרצו במהלך הנסיעה החוצה עקב התאדות. גוני לא איבד את העשתונות, נדמה
כי הוא רגיל לבעיות תחזוקה מעין אילו, במיוחד כאשר הן מפתיעות בשטח. בנון שלנטיות שלף מיד את חגורת
העור שלמותניו על מנת לאלתר רצועה למנוע ושלח מישהו למלא גריקן במי הנחל כדי שנוסיפם
לרדיאטור. המים שהבאנו מגדת הנהר כללו הרבה שרצים ,דגים קטנים וראשנים של צפרדעים קטנים,
כמו גם מיני חרקים שנדמה שטרם ראו את אוויר העולם (יכול להיות שגם עלוקה או שתיים שחו בנוזל,
אני לא זוכר במדויק), בקיצור המים
שקקו חיים והיה שמח שם, כולם מצאו את דרכם אל תוכן מערכת הקירור המתכתית וכמו שציפינו
מהם, רובם ככולם אזרו אומץ ותרמו לנו בסירקולציה של קירור המנוע, שכן הטיול רק החל
והוא צריך גם להמשך.. (אף אחד לא אוהב לעשות זאת אבל אם אין ברירה אז אין ברירה.)
בדרך גוני עצר את האוטו והתחיל לרוץ.
אחרי מה גוני רץ? מיד ראינו שהוא חזר עם 4 קופים
ביד ימינו ועוד כ-3 בשמאלו. כולם היו תפוסים בזנבם, הם ניסו לברוח בריצה ומיד
אחרי חצי דקה נגמר להם הכוח לרוץ מהר והם מורידים מהירות בצורה משמעותית, כל זאת קורה
כאשר זנבם מאונך לקרקע ומצביע לרקיע, מה שמקל על תפיסתם.
בהמשך שחינו באחד מהאגמים הצבועים בצבע חום ליד דגי הפירניאה הפחדנים, נכון, לכולם ידוע שדגים אילו הינם טורפים גדולים
ומסוכנים בעלי שיניים אימתניות וזה נכון אבל מה לעשות והם גם פחדנים, אם בעל חיים מדמם
יכנס לאגם בו הם נמצאים אז הם יקפצו עליו והנגיסות שלהם חזקות. מלבד זאת אנחנו נכנסנו
לאגם שבו הם נמצאים ולא תקפו אותנו, כמו כן אני מסיק
שכך מנסיון של גידול של 4 דגי
פאקו אצלי באקווריום קודם, שהם ממשפחת הפירנאות ומאוד דומים להם בצורתם.
דגי הפאקו נראו מאוד מבוהלים רוב הזמן מבלי שהייתי מפריע את מנוחתם כלל
וגדלו עד שלא יכולתי לשמור אותם אצלי אז מסרתי אותם לחובב בעל אקוריום מרשים
באורך 3 מטר אצלו במשרד.
ונחזור לטיול:
באחד האגמים גוני בקש מאחד מאיתנו נעל בית, או סתם נעל. מסרנו לו את מבוקשו, הוא חיברה
אל חוט דייג עבה וזרקה אל עומק האגם שהיה נראה שליו וללא חיים, מייד אחרי הזריקה הבחנו
בתנועות עצבניות במים, אילו היו קרוקודילים רעבים שמחכים שעות ואפילו ימים לטרף קל
שיעבור להם ליד הפה הרעב וזאת כאשר רק זוג עיניהם וזוג נחיריהם בולטות קמעה מהמים.
במקרה של הסיפור שלי צפה לידם דוקא נעל, מסתבר שראייתם לא כל כך טובה שכן חלקם התחיל
לרדוף אחרי הנעל אשר נמשכה אט אט לכוון החוף של האגם הקטן, ובסוף הגיח אל החוף הבוצי
תנין ממוצע גודל , בערך כ-1.5 מטר אורך אשר היה נחוש לנגוס בפיסת הגומי, במקום זאת
חיכתה לו דמות שרירית יחפה, עם מכנס קצר וללא כיסוי עליון בשם גוני האנדיאני אשר הייתה
מצויידת בחבל ארוך ודק אשר קשר תלייה בקצהו.
אחרי קצת מאמצים ותזוזות של התופס והניתפס בהתאמה החבל נכרך וננעל סביב פיו השטוח של התנין ומיד אחר כך גם סביב
רגליו הקידמיות והאחוריות עד שבסוף המסכן "נארז" לחבילה אחת.
יתר התיירים לקחו תמונות כאילו הם צדו אותו בזה הרגע במו ידיהם.
בסוף שחררנו אותו לנפשו והמשכנו בטיול.
היו שם מגוון של תוכים צבעוניים מכל הסוגים תוכי דררה כתומים,כחולים ואדומים ממש גן
עדן.
--%>